בדרך לְשׁוּשָׁהּ באזור קָרַבַּך שורץ המוקשים

בשושה הרסו הארמנים את ארמונה של משוררת האזרבייג’נית חורשידבאנו נטאבן (1832 – 1897). נטאבן נחשבת לאחת המשוררות הליריות הטובות ביותר של אזרבייג’ן. היא גם הייתה בתו של מהדיגולו ח’אן, השליט האחרון של ח’נת קראבאך (1748–1822). המלווה שלנו מטעם ממשלת אזרבייג’ן הוסיף כי היא שיחקה שחמט עם אלכסנדר דיומא האב והייתה נדיבה ידועה שייסדה בית ספר ופתחה מרחצאות חמאם.

מלבד ארמונה של המשוררת הלאומית האזרבייג’נית הרסו הארמנים גם בניין היסטורי של בנק, את משרדי העיתון המקומי, ומשרדי ממשלה ברחבי העיר – כולם שכיות חמדה היסטוריות. אחרי שכבשו את שושה הארמנים לא טרחו לפנות את ההריסות ולא בנו את העיר מחדש. במקום זאת הם חיו בין ערמות הפסולת במרכז התרבותי של אזרבייג’ן. עם זאת, על רקע ההרס ראינו גם סימנים של ניסיונות להחיות את העיר ואת אזור קרבאך כולו מאז שחזרו לשליטת אזרבייג’ן. מצודת שושה שופצה לאחרונה, וכך גם כמה מסגדים ומלון בעיר. האזרבייג’נים בנו שדה תעופה במחוז פיזולי הסמוך והם עובדים על סלילה מחדש של הכבישים באזורים שלגביהם קיבלו מפות מוקשים מהארמנים. הם אפילו שפצו כנסייה שניזוקה במהלך המלחמה.

השיירה שלנו ביקרה במפעל לייצור חלב שנבנה בכפר אגאלי בשיתוף פעולה ישראלי-איטלקי.

עם זאת, הדרך להפיכת קרבאך לאזור ראוי למגורים עדיין ארוכה והפלך כולו נראה גרוע יותר מאשר סטלינגרד בימי המצור הנאצי הגדול.

ואף על פי כן, כל אזרבייג’ני שעמו שוחחנו היה נחוש להחזיר את מחוז קרבאך לגדולתו ולבנות מחדש את מה שהארמנים הרסו. כמו שאמר לי בן שיחי האזרבייג’ני בשושה: “הארמנים נטשו את האזור תחת עיי חורבות כי האדמות כאן אינן שייכות להם על פי החוק הבינלאומי. אילו היו חשים קשר לאדמות הללו היו רואים בהן את ביתם והיו רוצים שיהיו יפות ומלאות חיים. אבל אנחנו, האזרבייג’נים, קשורים לארצנו ורוצים שתיראה שוב כמו בית. לכן נעשה כל שניתן כדי לבנות מחדש את מה שהם הרסו.”